שבר ותקוה

הפעם מדובר בחלק משיר. התקופה היא מלחמת העולם הראשונה, הרב קוק תקוע בחו״ל, ומגיע ללונדון להיות רב קהילה. בסוף התקופה הזו הוא גם חולה ונזקק לניתוח. איננו יודעים בוודאות מתי בדיוק נכתב השיר, אבל קשה לקרוא אותו בלי לשמוע ברקע את הגוף שנחלש, ואולי גם את הנפש שנושאת עליה את כל ייסורי הזמן. הכינור מונח בצד. העייפות מכריעה אבל איננה גורמת לשבור את הכינור. ״עוד שבר אני רואה״ אבל גם בתוכו ״תקווה זורחת״. המרפא עדיין "עומד אחר כתלי" אבל הוא כבר קרוב. אנו לומדים גם מתקופת משבר זו שהרב מתאר, את הצורך לא לשבור. לעיתים נכון לעצור לרגע, אבל תמיד להתחבר לתקווה שתרים אותנו לשלב הבא.