שמים וארץ ואדם

יש אדם שרוצה לחיות גבוה. הוא חושב, לומד, מתפלל, יוצר, מבקש עומק, נוגע ברעיונות גדולים, ואז הוא מגלה שהחיים הפשוטים שלו לא תמיד עומדים בקצב. הגוף עייף, הכוחות הטבעיים נחלשים, יצרים ורצונות מתעוררים, הסדרים המעשיים נדחקים הצידה - בעולם רגיל הדיסונאנס הזה מוביל להתרסקות. הרב קוק לא נבהל מזה. מי שמבקש חיים של עומק צריך לדעת שיהיו מתחים בין הרוח ובין הגוף - זה חלק מהותי מהעולם שהקב״ה יצר. לכן צריך לפנות ״זמנים רחבים״ - יש זמן צר ויש זמן רחב. זמן צר הוא הזמן שבו אנחנו רצים, מגיבים, עוברים ממשימה למשימה, וגם כשהגוף עוצר, הנפש עדיין ממשיכה לרוץ. זמן רחב הוא זמן שבו החיים המעשיים מקבלים מקום: הגוף, הבית, החברה, הסדרים הפשוטים, החופש. הנשימה. רק כך, אותם אורות גדולים שקיבל למעלה יאירו לו את הדרך למטה. אנחנו בני אדם, יש אולי פרומיל של אנשים שכל חייהם הם רק למעלה, אנחנו בני אדם וצריכים לחיות חיים שיש בהם שמים אבל גם ארץ!