„הבושה שמתבישים בפנימיות הלב מפני החטא, אע”

כשאנו עושים עבירה ומצטערים עליה, ומתביישים במה שעשינו, הקב"ה רואה את הצער שלנו. ואם אנחנו לא מעיפים את הצער, אלא מנסים לכפר על החטא ולהבין ולתקן את סיבתו ושורשו - אז חטאינו מתכפרים.

הכפרה הזו היא טבעית, כפי שעבירה גוררת עבירה, כיון שהאדם נמצא כבר בבוץ הוא שוקע בו עוד ועוד. כך צער על עבירה גורר כפרה על העבירה, האדם מצטער על העובדה שהוא נמצא בבוץ ומנסה לצאת ממנו.

עלינו לדעת שכל אדם נופל, וחז"ל אמרו ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" כלומר שככל שהאדם גדול יותר אז יצרו הרע חזק יותר, אבל אדם שמאמין בקב"ה צריך לדעת שגדולתו היא בכך שיקום ויתנער מהחטא, יצטער עליו ויחפש דרכים לעבוד את ה'. זו הדרך הטובה ביותר להתקדם. ההתמודדות עם החטא מחייבת רצון לשינוי. הרצון הזה הוא המנוע והבסיס לתשובה.

לע"נ דבורה בת בובה