פרשת תרומה

ציירו לעצמכם את התמונה, עם ישראל במסע בלתי נגמר במדבר הלוהט ביום והקפוא בלילה. מה חסר יותר מכל במסע בלתי נגמר שכזה? תקווה. ידיעה שיש לאן ללכת, שיש תכלית למסע עצמו. בפרשת השבוע עם שלם, עייף, חסר בית קבוע ועתיד ברור, מתבקש לעצור רגע מן ההישרדות ולתרום לבניין משכן. הרב קוק מסביר שהכוח המחיה את נשמת ישראל הוא העריגה לבניין בית המקדש, כלומר הציפייה למרכז רוחני של שלמות ומשמעות. התרומה למשכן היא ביטוי חי לעריגה הזו בתוך המציאות השברירית עצמה. עם ישראל בוחר להשקיע במשכן, ובכך מחזיק בתוכו תודעה של תכלית עתידית. הצפייה הזו מרוממת את רוח הדורות כולם, מחברת לארץ ישראל, ושומרת חיות פנימית גם כשעוד רחוקים מהשלמות.

***