כאב השאיפה
„החכמים הגדולים כואבים הרבה בנפשותם פנימה, מפני שהם צמאים לשלמות כזאת שהיא למעלה מיכולת האדם. וסוף מכאובים כאלה להתהפך למקור עונג וחיי נצח”מתוך פנקס הדפים ג', 36
כולנו מכירים את המלכודת של פרפקציוניזם, את המחלות שהוא מביא ואת הנפילות שמקורן ברצון לשלמות בלתי אפשרית. הרב קוק עצמו התריע מפני כובד ראש יתר שגוזל מן האדם את שמחת חייו. אך בתוך דבריו כאן מתגלה עומק נוסף: יש כאב שאיננו חולי אלא דווקא מקור חיים, כאב של צמאון, של נפש המבקשת לגעת באמת שמעבר ליכולת האנושית. השאלה הגדולה היא היכן עובר הגבול: מתי הרצון לשלמות הופך למלכודת אישית, ומתי הוא הופך למנוף עולמי. נדמה שהתשובה טמונה בכיוון השאיפה. כאשר האדם מתכנס בעצמו, מחפש שלמות כדי להרגיע את חוסר הערך הפנימי שלו, הרי שהכאב הזה יכרסם בו. אבל כאשר הוא צמא לאמת שאינה שלו בלבד, כאשר הוא מבקש להעלות את החברה, את העולם, את האנושות, אזי אותו כאב עצמו הופך להיות מקור עונג, נביעה אינסופית של חיים.
*
מתוך הארכיון הקהילתי של משפטי הרב קוק — מיזם ללימוד תורת הראי״ה, מאז 2011.