„מי יודע את עומק צערי, מי יוכל לשערו, הנני כלוא במצרים רבים, בגבולים ש…”
„מי יודע את עומק צערי, מי יוכל לשערו, הנני כלוא במצרים רבים, בגבולים שונים, ורוחי שואף למרחבים נשאים. צמאה נפשי לאלהים. אור האצילות הוא חיי רוחי. אמונת אלהים גדולה בלא שום מעצור טבעי, הגיוני, נמוסי, מוסרי, הוא משוש חיי. כל מה שהוא מוגדר, הרי הוא חולין לגבי הקודש העליון, אשר אותו אנכי מבקש. חולת אהבה אני. מה קשה לי הלימוד, מה קשה עלי ההסתגלות אל הפרטים. הימים אני אוהב, השיטות השמימיות - להם אני מתגעגע. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך”מתוך שמונה קבצים, ג', רכ"ב
כמה מפליא לראות גילוי לב שכזה אצל רב ענק כרב קוק. כמה עצום לראות שאדם שכל חייו למד ועסק בתורה מדבר על קושי בלימודו.
מהו קושי זה? מדוע הרב כותב עליו?
בני האדם שונים הם ולכל אחד יש את מקור חיותו. יש המוצאים חיות בעבודה פנימית ויש המקבלים אותם מהחוץ. יש המתמלאים שמחה מהתבודדותם ויש המקבלים כוחות מחברה גדולה ורחבה.
על האדם להכיר את כוחותיו ומתוכם לדעת לפעול. אין הכוונה שאדם שמכיר בכך שהוא עצלן ישלים עם עצלותו, אלא על האדם לחפש ולמצוא את מקור חיותו ולתת לו מקום מרכזי בתוך חייו.
כאשר ימצא האדם מקום זה יצליח לנצל גם כוחות שפחות טבעיים וזורמים לו.
הרב קוק משתף בקטע זה על הקושי שלו מהמעצורים שבעולם הזה, מהגבולות ומהצורך להתעסק ב"קטנות". נשמתו הגדולה רוצה לחבק את כולם, לאהוב את כל המציאות להיות איש שמיימי המחובר לשמים.
המשך יום נעים.
לע"נ הרב משה יהושע הגר, האדמו"ר מויז'ניץ, שנפטר הלילה.
מתוך הארכיון הקהילתי של משפטי הרב קוק — מיזם ללימוד תורת הראי״ה, מאז 2011.