יראה

יראת שמים איננה חולשה או רפיסות, היא לא באה מפחד מהעונש אלא מהכרה בגדלות. כאשר אדם פוגש את הרוממות האלוקית הוא לא מתכווץ, אלא מתיישר. הוא מבין שיש אמת גדולה ממנו, והוא גדל אליה. כאן נוצר הבידול העמוק. יש דמות דתית שנבנתה לאורך שנות הגלות, דמות של אדם סגפן, מכווץ, שמודד את עצמו דרך פחדים וייסורים, ולעיתים אף רואה בהם אידאל. ולעומתה מתבקשת להיבנות כאן דמות אחרת, של אדם מחובר לקב"ה מתוך חיים, מתוך עוצמה, מתוך אחריות. אדם כזה אינו פחות ירא שמים, אלא להפך. היראה שלו עמוקה יותר, כי היא לא משתקת אותו אלא מחייבת אותו. היא לא מקטינה אותו אלא דורשת ממנו להופיע בעולם בכל הכוחות שקיבל.