ראש השנה לחסידות

פוסט שיחרוג מעט באריכותו בשל מורכבות הנושא. החסידות היא דבר מופלא. הרב קוק העריך מאוד את גדולי החסידות וראה בהם יוצרים רוחניים עצומים, כאלה שהטוב, החכמה והאמונה אינם אצלם רעיון או שאיפה אלא מציאות חיה. לכן הוא מבין לעומק את כוח הדבקות בצדיקים. מבחינה נפשית זהו מנגנון אנושי עמוק: אדם שאינו יודע עדיין לבנות שלמות מתוכו, נאחז במי שכבר חי אותה, לומד מדרכיו, מחקה את הנהגתו, ומתוך הפעולה החיצונית נמשך גם הלב. זה כוח אדיר שמקרב רבים אל הטוב בלי לדרוש מהם יצירה רוחנית מקורית שעדיין אינה בכוחם.

אבל דווקא משום גודל הכוח, באה האזהרה. אדם גדול יכול לשאת בתוכו חסרונות מבלי שאלה יכריעו אותו, מפני שעוצמתו מאזנת אותם. מי שדבק בו עלול לאמץ גם את אותם סדקים קטנים, מבלי שיש לו את הכוחות להכילם, ואז מה שאצל המקור היה שולי הופך אצלו למהותי ומעוות. כך נולדת דבקות שמחליפה חיים בחיקוי, עומק בפרופורציות, ואמת בקריקטורה. התפיסה שהרב קוק ניסה להנחיל היא דבקות באומה. לא באדם, אלא במכלול החי של כנסת ישראל והתורה. שם, בכלל הזה על כל גווניו נמצאת אמת צרופה.

*