מקור הרע

הגאוה מציבה את האדם במרכז המציאות, וכשהוא עסוק רק בעצמו כל פגיעה קטנה בו הופכת לכעס וכל חסר או רצון ותאווה דורשים מילוי מיידי. זו תנועה נפשית שבה ה"אני" הולך ומתנפח, והרצונות נעשים תובעניים ומושכים את האדם לשפלות פנימית. המקור לגאווה הזו היא כשאין א-לוהים מעלינו . כשאנשים חיים בעולם בלי כח עליון מעליהם (ללא קשר למגזר, אלא לשאלה האם יש א-לוה בליבם). ככל שהדפוס הזה משתרש הוא הופך מתכונה לטבע. הכעס נהפך ליסוד שמחולל ארס בנפש, החיים מאבדים את ערכם, הכל דוהה, והתקוה נחלשת מפני שהאדם רואה רק את עצמו ולכן רואה רק את חסרונות העולם. בלי קשר אל מקור עליון אין אמונה בטוב, וכשהאמונה בטוב נשחקת גם הרצון לשאוף אליו מתמוסס אט אט. איך קמים משם? ואיך נפתחת התנועה ההפוכה של רצון, קדושה ותקוה? נמשיך מחר.

*