כשרואים רק רע

הפוסט הזה חותם את הסדרה מתוך מאמרו הגדול של הרב קוק, ״למהלך האידיאות בישראל״. אחרי שהצגנו את החיבור הפנימי ככוח החיים העמוק באדם, ואחריו את הצורך בחיבור בין הצד המעשי לרוחני בכל הקשור ללאום ומדינה, אנחנו מגיעים כעת לאזהרה העמוקה שמצויה בלב המאמר: מה קורה כשהחיבור הזה נקרע. כשהרוח נפרדת מהחיים, כשהדת מאבדת את נשמתה, וכשהלאומיות הופכת לקליפה חלולה משהו עמוק נשבר. שמחת החיים מתחלפת בציניות, ונעם הקיום מתחלף בזעף פנימי. כל דבר טוב מתפרש כחשוד, וכל גילוי של אמון נראה כהטעיה. האדם הופך להיות אויב של עצמו. העין רואה רק רע. הרב קוק מציע דרך אחרת. חיים שיש בהם נשמה, חיים המתחברים לעומק היהדות, שמהותה הוא חיבור שמים וארץ.

*