„יש יצר הרע נסתר מאד במעמקי הנפש, קנאה מרקבת עצמות... הקנאה המוזרה הזא…”

זה אחד המשפטים החריפים והמפחידים ביותר שכתב הרב קוק. במבט ראשון הוא נשמע כמעט מופרך, אבל בעומק הדברים מתגלה כאן אבחון נפשי ואמוני חד ומדויק. יש באדם כמיהה לטוב מוחלט, לאושר שאין לו גבול ולחיים של שלמות מלאה, אך כאשר הכמיהה הזו אינה זוכה להבנה ולהכוונה, היא מתהפכת לזעם חבוי על המציאות המוגבלת, ולעיתים גם על הקב״ה בעצמו - מה שהופך את האדם לנרגן או עצוב ומדוכא. שורש התחושה איננו שקרי, שכן באמת יש באדם ניצוץ אלוקי ושאיפה לאינסוף, הטעות מתחילה כשהאדם מסרב להיות גוון אחד בתוך תמונה רחבה ורוצה להיות התמונה כולה. מכאן נולדות עקמימות הדעת וחשכת המחשבה, ולעיתים אף כפירה. והריפוי הוא בהבנת העומק של העניין האלוקי, בלימוד ובתפילה.

*