פרשת שמות

כאשר אדם או תרבות מאמצים השקפה פסימית על המציאות, הלידה עצמה נראית כמעט בלתי מוסרית: למה להביא עוד יצורים לעולם שנתפס כרע, עקום או חסר תקווה. כך מצטמצמים החיים אל ההווה הפרטי והנוח, אל התפתחות אישית ללא אחריות על בניין עולם, וכך עולמות מתרסקים. אבל כאשר המבט על המציאות הוא מבט אופטימי, של אמון ב"והנה טוב מאד", הילודה חוזרת להיות עונג, שליחות, אמירה עמוקה של אמונה בחיים עצמם. זהו אולי הפלא הגדול של עמנו: גם בתקופות קשות, עם ישראל לא ויתר על העתיד, אלא המשיך לבנות חיים. להבין שעתידנו יבנה לא בנהי ובכי, אלא באומץ להביא חיים ולבנות מציאות טובה.

*