פרשת ויגש

בפרשת ויגש, אחרי כל ההתרגשות, החיבור בין יוסף ויהודה והחיבור של כלל האחים, יוסף עושה צעד שנראה מוזר במבט ראשון: האיש החזק במצרים, מציג לפני פרעה את החלשים שבאחיו (כך רש״י מסביר את המילים ״ומקצה אחיו״). זה איננו חוסר ביטחון, אלא אינטליגנציה נפשית ולאומית עמוקה. יוסף מבין שבגלות, הופעת גבורה טבעית היא סכנה. כוח גלוי במקום זר מושך שליטה, סחיטה וגיוס לאינטרסים שאינם שלך. לכן בגלות שורדת האומה דרך צמצום, דרך רוח, דרך הימנעות מהופעת חיים מלאים. הרב מדגיש, שמה שנצרב בנו בגלות כהתנהגות "רוחנית": פרישות, חשד, רתיעה ממעשה, שימור בלי חידוש - איננו מעלה נצחית אלא מנגנון הישרדות של עם פצוע כשהיה בגלותו. הבעיה מתחילה כשהמנגנון הזה הופך לאידיאולוגיה, ובעומק ארץ ישראל מנסים להמשיך להתנהל בנפש גלותית. זכינו לעלות לארצנו ב״ה, ומי שמנסה לשמר את אותו הדפוס הגלותי, יוצר מחלה באומה. בניין מדינה, צבא, חברה, כוח וחיים מעשיים אינו סטייה מהקודש אלא חלק מבניינו והתעצמותו.

בתגובה ראשונה מובא הקטע המלא.