צדקה ונתינה ככח
„הולכת היא הרשעה ומתרחבת עד כדי שנאת הצדקה, ועד כדי הערצת הגאוה”מתוך שמונה קבצים, ו, קפז
כאשר האדם מתנתק מהקשר אל מקור אחד של אמת ורחמים, בורא עולם, הוא אינו נעשה חופשי יותר אלא סגור בתוך עצמו. מכאן מתחיל תהליך הדרגתי של קלקול. "שנאת הצדקה" פירושה יחס עוין לחסד. לא רק חוסר נתינה, אלא תחושה שצדקה היא בעיה, שהיא מעודדת חולשה, שהיא פוגעת בסדר הנכון של העולם. בפועל זה מתבטא בבוז לחלש, בהצדקת אדישות, ובשפה שמציגה רחמים ככשל מוסרי. "הערצת הגאוה" היא השלב הבא. הגאוה אינה רק תכונת אופי אלא אידיאל תרבותי. מי שחזק, עצמאי ושולט נתפס כראוי להערצה, גם אם הדבר בא על חשבון אחרים. כך הכוח מתנתק מן החסד והעצמה נעשית ערך בפני עצמו. הרב קוק מזהיר שזהו שורש הרשעה המודרנית. לא חוסר אמונה גלוי, אלא עולם שמאדיר את האני ושונא כל מה שמזכיר מחויבות. מול זה הוא מציב תרבות אחרת, שבה עוז וגבורה חיים יחד עם ענווה ורחמים, וצדקה אינה חולשה אלא יסוד של חברה מתוקנת.
*
מבצע סוף שנה על משפטי הרב קוק:
מתוך הארכיון הקהילתי של משפטי הרב קוק — מיזם ללימוד תורת הראי״ה, מאז 2011.