פרשת וירא
„אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם”מתוך שמונה קבצים, א, עה
פרשת העקידה עליה נקרא השבת, היא מהפסגות הקשות והעמוקות שבתורה, והעיון של הרב קוק בפרשה זו חושף את יסוד תפיסתו האחדותית את המציאות ואת עבודת ה'. אברהם, מבשר האמונה באל אחד בעולם מלא אלילות, מגיע בניסיון העקידה אל נקודת שיא באמונתו. לפי פשט הפסוקים וביאורו של הרב קוק, אברהם לא מתלבט, לא מסויג ולא נקרע; הוא הולך אל ההר מתוך מסירות מוחלטת, חדור בהכרה מוחלטת כי כך רצון ה'.
אך דווקא כאן מתגלה המהפכה. רגע לפני המעשה נשמעת הקריאה "אל תשלח ידך אל הנער" והופכת את הציווי החדש למסר מהותי שמשנה את העולם. הרב קוק מתאר את עבודת האלילים הקדומה, שבה דמות האדם הפראית ראתה בהקרבת ילדים פסגה של דבקות, עד שאכזריות גברה על רחמי הורים. זו הייתה המציאות בימיו של אברהם ובימי אבותינו - הקרבת בנים למולך הייתה ביטוי להתמכרות רוחנית חסרת גבול, שאיבדה את המוסר ודרסה את הטבע האנושי.
הרגע הזה בהר המוריה מבהיר לאברהם, ולדרכו אחריו ולתפיסת היהדות בכלל, כי עבודת ה' איננה עומדת בניגוד למוסר הטבעי אלא נשענת עליו ומקדשת אותו. התלהבות אלוהית מנותקת לבדה, בלי לב אנושי ובלי חמלה, איננה רצויה. העקידה איננה ביטול הרגש, אלא תיקונו; הפיכת מסירות טוטלית לכוח שמחובר לטוב, לחיים ולצדקת ה'.
לולי רגע העקדה והעצירה האלוהית, כותב הרב קוק, הייתה האנושיות נשארת או פראית ומסירה כל גבול בשם האלוהות, או קרירה וחסרה חיות מוסרית. דווקא היכולת לשמוע את קול המלאך בעיצומו של מסע מסירות מוחלטת היא הניצחון הגדול של המוסר האלוהי, הממשיך לפעום עד היום.
*
לקבלת הודעה יומית:
מתוך הארכיון הקהילתי של משפטי הרב קוק — מיזם ללימוד תורת הראי״ה, מאז 2011.