העצב אין לו סוף

העצבון, בלשונו של הרב קוק, מתאר שקיעה אל מקום נמוך, קהוי, שאינו שייך לעולם הרוח החי של הנפש. מקום של חידלון, של כאב שאין לו תנועה.כובד גופני ונפשי הנותן תחושה של מוות ללא קבר.ומול מצב כזה, לא די בעידוד שטחי. הרב מדבר על תחייה. על אור שמגיע ממקום גבוה יותר. אור של אמונה, של שאיפה אל משהו שגדול מאיתנו, שמפיח חיים מחדש. ולפי רמת הדיכאון והייאוש, לעיתים צריכים בשורה גדולה, ולעיתים מספיקה קרן אחת - של משמעות ותקווה וחיבור למהות עמוקה יותר, שדי בה כדי להחיות נפש שכמעט כבתה.

*