הדור שאחרי

הרב קוק ראה את דורו כעומד על התפר. עוזב את האינסטינקטים הגלותיים ששמרו על הזהות היהודית בחו״ל מדור לדור, ומתחיל לבנות בארץ ישראל חיים של חירות, של הכרעה, של הכרה פנימית. בעזיבה הזו חלקו גם נטש את הדרך, אך הרב, כדרכו, ראה בכך חלק מתהליך של גאולה. אנחנו חיים בדור בו מתרקמת צורת החיים הלאומיים והרוחניים. אמת, מה שהיה פעם טבעי וברור, הפך לפחות מובן מאליו מחד, אך מאידך, בתוך הפער הזה מתרקמת תנועה עדינה ועמוקה. יותר ויותר אנשים נמשכים מחדש לשבת, למשפחה, לצניעות, לתפילה. לא מתוך כפייה ולא מתוך אידיאולוגיה סדורה, אלא מתוך רגש של אמת, אינטואיציה של שייכות, געגוע למשהו שעוד לא נאמר במילים. זו תנועה חדשה ואחרת, שראוי שנבין אותה כחלק מהזהות המתגבשת כאן, במדינת היהודים.

*