פרשת בהעלותך

באמצע פרשתנו הסוערת, אחרי ולפני מריבות וחטאי העם לכאורה עם אלוקיו, מופיע קטע סגור ״וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:״ את הקטע הזה חז״ל מכנים ״ספר בפני עצמו״. הרב קוק מסביר, שהפסוקים הללו, מסבירים את עומק החיבור של הקב״ה לעם ישראל. מול התפיסה הנוצרית שהקב״ה ויתר על עם ישראל כאשר הם חטאו, התפיסה היהודית שהקב״ה לא מוותר על ברואיו. וממילא, גם כאשר אנו מצויים בדיוטות התחתונות ביותר, הוא מאיר עלינו את אורו ללא כל קשר למעשינו ולמקומנו. הדבר לא סותר שכר ועונש, אבל הוא כן מסביר ומעמיק את הקשר האלוקי של הקב״ה לעם ישראל, כקשר בלתי תלוי.